מסעדות

אוקטובר 2, 2012

מסעדת מסה (Messa) מרחוב הארבעה בתל אביב, בבעלותו של השף ואושיית הטלוויזיה אביב משה, מוצגת לציבור הרחב כמסעדת קונספט חדשנית ומרעננת, המגישה מבחר מנות חווייתיות ועל ידי כך, מאפשרת חוויה קולינארית שונה ובלתי מחייבת. תפריט המסעדה כולל מגוון מנות בשרים, דגים ופירות ים, הכוללות “נגיעות מבית אמא” (המטבח הכורדי משכונת הקטמונים בירושלים). האמנם כך? יצאנו לטעום.

הדבר הראשון אליו שמים לב כשנכנסים לחלל המסעדה הוא העיצוב. עם השקעה של כמיליון דולר (לפי עמוד הביוגרפיה של אביב משה בויקיפדיה), אין כל ספק כי לאביב משה ומעצב הפנים אלכס מייטליס היה חשוב ליצור אפקט של “וואוו” ויוקרה עילית. חלל המסעדה מורכב משולחנות שיש בצורות שונות, אהילים מבד בצבע לבן והכל על טהרת השחור והלבן, כשהצבע הדומיננטי הוא לבן (את הצבע השחור שמר אלכס מייטליס למתחם הבר, המציע משקאות אלכוהוליים ו”נשנונים”). עבורנו, העיצוב העביר תחושת ניכור, בומבסטיות יתר ואווירה של אולם אירועים מאזור הקריות (חשבתי שטרנד השחור והלבן עזב אותנו בשנות ה-90…). אמנם אנו רחוקים מלהיות מומחי עיצוב פנים, אך גרנדיוזיות פשוט לא עושה לנו את זה. באנו בשביל האוכל.

למנה ראשונה, הזמנו ארטישוק צעיר ועלי פסטה טרייה בפונדו גבינה ועגבניות לחות (58 ש”ח) ומנת שרימפס “בלאגן” (62 ש”ח). המנות הגיעו בליווי לחם הבית (לחם דגנים טרי עם חמוציות) והיו טעימות מאוד. השרימפס תובלו בשום ואריסה ביתית והוגשו על מצע פירה אוורירי. הארטישוק נצרב על הפלנצ’ה והיה רך ועסיסי. התחלה טובה, שפתחה לנו את התיאבון לעוד.

למנה עיקרית, הזמנו שיפוד נתח קצבים וירקות מדורה (132 ש”ח) ופילה בקר בציר של בלסמי ערמונים (148 ש”ח). נתח הקצבים הוגש בשיפוד חרב, בליווי צ’יפס וקערת חרדל, על מצע קוביות זוקיני. התיאור שבתפריט לא ממש תואם למנה שהוגשה, איפה ירקות המדורה ומהיכן הגיע הצ’יפס (שלא הוזכר בתפריט או בשיחה עם המלצרית). המנה הייתה אמורה לשדר קונספט של מנה עממית משודרגת: שיפוד בשר, סלט וצ’יפס – אך הייתה כישלון גמור. נתח הקצבים היה חסר טעם, ללא מלח או פלפל שחור (שגם לא היו בשולחן). הצ’יפס היה פשטני ומסחרי למדי, אך “שודרג” במעט פפריקה מתוקה. “ירקות המדורה” היו קוביות זוקיני ומעט בצל. ואם כבר הוחלט להגיש את המנה בליווי חרדל, במחיר כזה אנו מצפים לקבל לא פחות מחרדל דיז’ון איכותי. בנוגע למנה העיקרית השנייה, פילה הבקר, הבשר היה טעים והוגש בהתאם למידת העשייה שביקשנו, אך ציר הערמונים היה מרוכז מידי ומתוק יתר על המידה. בסך הכל, התאכזבנו מאוד משתי המנות והתגעגענו למנות הראשונות הטעימות.

לקינוח, הזמנו מנה שנקראת בתפריט “קינוח תות” (62 ש”ח). אממה, המלצר הסביר שקינוח זה מוגש ללא תותים, כי הם כבר לא בעונה. במקומם הוא מוגש עם פטל. התאכזבנו שוב, אך החלטנו לנסות את אותו “קינוח תות” בטעם פטל. המנה הורכבה משכבות רבות ומשונות, מפוצצות בטעמים, של סורבה תות, קרם מסוים (או גבינת מסקרפונה), קונפיטורה ופטל טרי / קפוא. אלוהים יודע מה היה שם – אבל זה היה מוגזם… החלטנו לנסות קינוח נוסף: קפוצ’ינו קוקוס, גבינה אפויה, קרם לימון ומקפא אננס. הקינוח היה סביר, אך לא היה בו זכר לטעם הקפה וקרם הלימון השתלט על כל הטעמים. אכזבה.

במהלך כל הערב, השירות שקיבלנו מצוות המלצרים היה מתנשא ואיטי למדי (לקח 20 דקות עד שמישהו בכלל ניגש אלינו כשהתיישבנו לראשונה במסעדה). לבסוף גם נאלצנו לוותר על יין הקינוח שהזמנו ואיחר להגיע. המסעדה אמנם הייתה מלאה (והיה זה ערב חג סוכות), אך צוות המלצרים היה עסוק בפיזוזים חוזרים ונשנים סביב שולחנו של הראל סקעת, אשר ישב לא רחוק מאתנו.